(א) צריכה שתטבול כל גופה בפעם אחת. כ״כ הרמב״ם בפי״א דהל׳ מקואות וז״ל כל הטובל צריך שיטבול כל גופו כשהוא ערום בבת אחת ואם היה בעל שער יטביל כל שער ראשו והרי הוא כגופו ד״ת ע״כ.

וכתבו הראב״ד בספר בעלי הנפש והרשב״א בת״ה והרא״ש בפרק תינוקת והמרדכי בשבועות וסמ״ג דבספרא יליף הכי מדכתיב כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר מה ביאת שמשו כולו כא׳ אף ביאתו במים כולו כאחת:

(ב) ומה שכתב לפיכך צריך שלא יהא עליה שום דבר חוצץ כלומר שאילו לא היתה צריכה לטבול כל גופה בפעם אחת אע״פ שהיה עליה דבר חוצץ בשעה שטבלה לא היתה נפסלת אותה טבילה לגמרי שאחר טבילת גופה היתה מעברת אותו דבר החוצץ מעל האבר שהוא בו וטובלת אותו אבר אבל השתא דצריכה שתטבול כל גופה בפ״א צריך שלא יהא עליה שום דבר החוצץ שאל״כ לא עלתה לה טבילה כלל דאין לה תקנה עד שאחר שתסיר דבר החוצץ מעליה תחזור ותטבול כל גופה בפעם אחת:

(ג) ומה שכתב ואפי׳ כל שהוא אם דרך בני אדם לפעמים להקפיד עליו חוצץ וכו׳ בפרק תינוקת (נדה סז.) ובריש עירובין (ד:) ובריש סוכה (ו.) אמר רבי יצחק דבר תורה רובו המקפיד עליו חוצץ רובו ואינו מקפיד עליו אינו חוצץ וגזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד וגזרו על מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד וליגזור נמי על מיעוטו שאינו מקפיד משום מיעוטו המקפיד היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה ואע״ג דפירש״י רובו רוב שערו קשור אחד אחד ונראה מדבריו דבשערו דוקא הוא דמפלגינן בהכי אבל בבשרו אפי׳ מיעוט שאינו מקפיד חוצץ כבר כתבו התוספות שר״ת הקשה ע״ז מכמה דוכתי ומשמע בהו דרבי יצחק בבשרו נמי איתמר וכ״כ הרא״ש בפרק כל הבשר אע״פ שפי׳ רש״י דוקא בשער ולא בבשר א״א לומר כן כמו שהוכיח ר״ת וכן דעת הרמב״ם בפ״א מהל׳ מקואות וכן נראה שהוא דעת הרשב״א ודין חציצת שערו עד כמה פוסלת יתבאר לקמן אצל מה שכתב רבינו רוב השער שנקשר נימא נימא לבדה חוצץ:

(ד) ומה שכתב דאפי׳ אינה מקפדת עליו עתה בשעת טבילה כיון שדרך ב״א לפעמים להקפיד עליו חוצץ כ״כ הרא״ש בפרק תינוקת בשם הראב״ד וכ״כ הר״ן בפ״ב דשבועות בשמו:

(ה) ומה שכתב או אפילו אינה מקפדת עליו לעולם כיון שדרך ב״א להקפיד בכך חוצץ כלומר דבטלה דעתה אצל כל אדם דאל״כ נתת דבריך לשיעורין וכן פסק הרשב״א בת״ה שכל שרובן מקפידות חוצץ אפי׳ במי שאינה מקפדת ע״כ וכ״פ רבי׳ ירוחם ובסמוך אכתוב מה שיש לספק בסברת הרמב״ם בזה. והיכא דרובן אינן מקפידות וזו מקפדת מספקא לי ונראה דהוא פלוגתא דהרמב״ם והרשב״א שהרמב״ם כתב בפ״ב מהל׳ מקואות שערה א׳ שנקשרה חוצצת והוא שיהא מקפיד עליה ע״כ והדבר ידוע שאין דרך העולם להקפיד בקשירת שער אחת ואפ״ה כתב דאם זו מקפדת חוצץ וכ״נ שהוא דעת רבינו שכתב גבי צואה ובצק שתחת הציפורן ומיהו אין דרך בני אדם להקפיד בכך הילכך מי שאינו מקפיד אינו חוצץ עכ״ל משמע מדבריו בהדיא שמי שמקפיד עליו חוצץ ואע״פ שדרך ב״א שלא להקפיד בכך אבל מדברי הרשב״א אינו נראה כן שכתב בת״ה היו שערות ראשה קשורות זו בזו אם הן קשורות אחת אל אחת ויש בה הרבה קשורים כן עד שדרך האשה להקפיד בכך הרי אלו חוצצין ע״כ. הרי שתלה הדבר בדרך האשה להקפיד ולא תלה הדבר בקפידתה של זו ובדברי הרמב״ם שכתבתי יש לדון דמשמע דלא תלה הדבר אלא בקפידתה של זו אבל אם אינה מקפדת אע״פ שדרך שאר נשים להקפיד לא חייץ דבתר דידה אזלינן בין להקל בין להחמיר ושלא כדברי הרשב״א ורבי׳ ירוחם שכתבתי בסמוך וצ״ע:

(ו) ואלו הדברים שחוצצין חוטי צמר ופשתן ורצועות שכורכין בהן השער בראש משנה פ״ט דמקואות אלו חוצצין באדם חוטי צמר וחוטי פשתן ורצועות שבראשי הבנות ובר״פ במה אשה (שבת נז.) תנן לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועה שבראשה ולא תטבול בהן עד שתרפם ופי׳ רש״י בחוטין שבקליעת שערה והתוס׳ והרא״ש הקשו על דבריו ופירשו דלא בשהם בקליעת שערה מיירי אלא בחוטין הנותנים על שערות ראשם וכתב הרא״ש וכן מוכח לישנא דמתני׳ דקתני ולא תטבול בהם עד שתרפם ובחוטין של שערותיה מועיל בהם רפיון שלא יהיו מהודקין על ראשה אבל בחוטין שבתוך קליעותיה אין מועיל בהן רפיון כ״כ כיון דאין המים נכנסים בתוך הקליעה עד שתסתור אותו לגמרי עכ״ל ורבי׳ כתב שכורכין בהם השער בראש והוא כפי׳ התוס׳ והרא״ש לומר שאע״פ שאינן בקליעות השער אלא כרוכין עליו בלבד חוצצין ומ״מ קיצר במה שלא כתב דבכרוכין על השער מועיל רפיון אבל אם הם בתוך הקליעה אינו מועיל רפיון:

כתב הרא״ש בפרק תינוקת חוטי צמר וחוטי פשתן לא הוי מיעוטו שאינו מקפיד לפי שמקפדת להסירו בשעת חפיפה וכיון דאיכא זימנא דמקפדת חוצץ לעולם:

(ז) ומה שכתב או אם הם בשאר מקום בגוף חוץ מהחוטין שסביב הצואר שם בר״פ במה אשה (שבת נז.) מייתי מתני׳ דאלו חוצצין באדם חוטי צמר וכו׳ וקאמר עלה אמר רב הונא וכולן בראשי הבנות שנינו כלומר לא תימא דבראשי הבנות דקתני מתניתין ארצועות לחודייהו קאי אלא אחוטין נמי קאי מתקיף לה רב יוסף למעוטי מאי אילימא למעוטי דצואר ודמאי אילימא למעוטי דצמר השתא רך ע״ג קשה חוצץ רך ע״ג רך מיבעיא ואלא למעוטי דחוטי פשתן השתא קשה ע״ג קשה חוצץ ע״ג רך מיבעיא אלא א״ר יוסף היינו טעמא דרב הונא לפי שאין אשה חונקת את עצמה כלומר אינה מהדקת חוטין שבצוארה וקושרתן בריוח שיהיו רפוים ומש״ה אמר רב הונא דכל הני ששנינו במשנה זו שחוצצין דוקא בכרוכין בראש הוא אבל אם הם כרוכין בצואר אינם חוצצין לפי שאינם מהודקין משום דאין אשה חונקת את עצמה וממילא משמע דבכרוכין בשאר מקומות הגוף כיון דלא שייך בהו טעמא דאין אשה חונקת את עצמה חוצצין וק״ו מכרוכין בשער שאם ע״ג קשה חוצצין ע״ג רך מיבעיא:

(ח) ומה שכתב וקטלא שסביב הצואר חוצצת שם איתיביה הבנות יוצאו׳ בחוטין שבאזניהן אבל לא בחבקים שבצואריהן ואי אמרת אין אשה חונקת את עצמה חבקים שבצואריהן אמאי לא אמר רבינא הכא בקטלא עסקינן דאשה חונקת את עצמה דניחא לה כדי שתראה בעלת בשר ופירש״י קטלא בגד חשוב לתלות בצוארה כנגד לבה ויש לו מקום שנצין כעין שעושים למכנסים ותוחבת בו רצועה ומוללתו סביב הרצועה וקושרת הרצועה סביב צוארה וחונקת עצמה בחוזק כדי שיהא בשרה בולט ותראה בעלת בשר ומתוך שהרצועה חלקה ורחבה אינה מזיקתה:

(ט) והא דחוטי צמר ופשתן חוצצין דוקא כשהן מעשה גדיל וכו׳ שם בעא מיניה רב כהנא מרב תיכי חלילתא מאי א״ל ארוג קאמרת כל שהוא ארוג לא גזרו איתמר נמי אמר רב הונא בריה דרב יהושע כל שהוא ארוג לא גזרו וא״ד אמר רב הונא חזינא לאחוותי דלא קפדן עלייהו מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא איכא בינייהו דטניפן להך לישנא דאמרת כל שהוא ארוג לא הני נמי ארוג ולהך לישנא דאמרת משום קפידא כיון דטניפן מיקפד קפדא עלייהו ופי׳ רש״י תיכי חלילתא. שרשרות של חוטין חלולות ועגולות ואינה יכולה למתחן ולהדקן על השער בחזקה והמים הנכנסין בהם ומיבעיא ליה מי הוי חציצה ולא תצא בהם בשבת משום גזירת טבילת מצוה או לא הויא חציצה: כל שהוא ארוג לא גזרו. לצאת בו בשבת דלענין חציצה לא חייץ דלא מצי לאהדוקי שפיר: לאחוותי דלא קפדן עלייהו. ליטלן מראשן כשהן רוחצות בחמין אלמא עיילי בהו מיא שפיר אפי׳ להנאת רחיצה וכיון שכן לענין טבילה נמי לא צריכי להתירן ומותר לצאת בהם בשבת דהא אי מיתרמי טבילה לא שרי להו לא משום חציצה ולא משום קפידא: דמיטנפי. שנטנפו הנך תיכי בטיט: הא נמי ארוג הוא. ולא קאמר דלא גזרו כלל לצאת. ולהאי לישנא דלא קפדי משמע דאי קפדי לנטלן מראשן כשהן רוחצות אסור לצאת בהן בשבת ואע״ג דלענין איהדוקי לא חייצי ומותר לטבול בהן הילכך הני כיון דמיטנפי מיקפד קפדן להיות בראשן בשעת טבילתן מפני שהמים ממחין את הטיט ומלכלך בשרן בעלייתן מן הטבילה ואע״ג דחציצה לא הוי דהא עיילי בהו מיא כיון דשקלו להו משום טינוף אתו לאיתויינהו ואסור לצאת בהם בשבת וללישנא קמא לא גזרו אלא במידי דחייץ לטבילה ורבותי מפרשים הך קפידא לענין חציצה כדקי״ל רובו ומקפיד עליו חוצץ וקשיא לי בגוה טובא תדא דכי איתמר ההיא במידי דמיהדק איתמר ואשמעינן דאע״ג דלא עיילי ביה מיא כיון דלא קפיד חשיב כגופיה ובטל לגבי שערו אבל במידי דלא מיהדק ועיילי ביה מיא מאי חוצץ איכא למימר הא לאו חוצץ הוא ואי אתיא למימר דההוא חוצץ דהתם לא דק בלישניה ומיהו כל מידי דקפיד עלייהו אסור היכי אמרינן הכא ארוג הוא ומותר כיון דפשיטא לן דהיכא דמיטנפי מיקפד קפדן ע״כ חייץ דהא רב הונא בריה דרב יהושע אהלכה למשה מסיני לא אתא לאיפלוגי עכ״ל:

כתב הרא״ש פירש״י דטניפן. החוטין שהן מלוכלכין בטיט ומקפידות להסירן בשעת טבילה: לפי שהמים ממחין הטיט. ובעלותן מן הטבילה ירד הטיט על בשרם ומתלכלך ויש מפרשים דטניפן כגון שהחוטין מוזהבים ויפים ומיטנפים מחמת המים ולכך מקפידות להסירן בשעת טבילה שלא יתלכלכו עכ״ל.

ורבי׳ שכתב ובלבד שלא יהיו מוזהבים ולא יהיו מטונפים תפס כשני הפירושים שנאמרו בדטניפן וגם תופס פי׳ רבותיו של רש״י עיקר שפירשו הך קפידא לענין חציצה ולפי דבריהם נראה דהא דקאמר איכא בינייהו דטניפן להך לישנא דאמרת כל שהוא ארוג ולא גזרו הא נמי ארוג היינו לומר דהך לישנא סבר דההיא דמקפיד עליו חוצץ במידי דמיהדק איתמר אבל במידי דלא מיהדק ועיילי ביה מיא לא שייך למימר חוצץ ולא מיתסר לא מדאורייתא ולא מגזירה דרבנן ולהך לישנא דאמרת משום קפידא כיון דטניפן מיקפד קפדא עלייהו כלומר הך לישנא סבר דההיא דמקפיד עליו חוצץ אפי׳ במידי דלא מיהדק איתמר דלישנא דחוצץ לאו דוקא הוא ובזה נסתלק מעליהם ומה שהקשה רש״י היכי אמרי׳ האי נמי ארוג הוא ומותר וכו׳ דהיינו דאיכא בין לישנא קמא ללישנא בתרא וכדפרישית:

ואפשר לפרש עוד בענין אחר לפי דברי רבותיו איכא בינייהו דטניפן כלומר דאע״ג דתיכי חלילתא לא מיהדקי על השאר ה״מ כשהן של צמר ושל פשתן בלבד וגם אינם מלוכלכות אבל כשהם מוזהבות או כשהם מלוכלכות ע״י הזהב או הלכלוך הם מתהדקות טובא וחייצי ללישנא בתרא וה״ה דקאמר כיון דטניפן מיקפד קפדא עלייהו פי׳ דרך הרוחצות ראשן להקפיד עליהן ומסירין אותן בשעת רחיצה לפי שכיון שהן מהודקות ע״י הזהב או ע״י הלכלוך לא עיילי מיא שפיר בשער והילכך לענין טבילה נמי חייצי אבל ללישנא קמא כיון דשער הוי מיעוט הגוף ומיעוטו ומקפיד עליו לא מיתסר אלא מגזירה דרבנן וכיון דאמרינן כל שהוא ארוג לא גזרו מדנקט לישנא דכל וגם מלישנא דלא גזרו משמע שאף על פי שהיה ראוי לגזור בהן מפני שע״י הזהב או הלכלוך הן מתהדקות מ״מ כיון דארוג הוא לא גזרו ביה רבנן כלל דלא פלוג רבנן במילתייהו אלא דלפ״ז צ״ל שמ״ש רש״י כדקי״ל רובו ומקפיד עליו חוצץ לא מדברי רבותיו הוא דאינהו לא אמור אלא אהך קפידא לענין חציצה הוא ודעתם כדעת הרמב״ם שסובר שאין השער נידון לעצמו אלא עם הגוף הוא נדון שאע״פ שיש חציצה ברוב השערות או בכולן מיעוטו מיקרי ורש״י עלה על דעתו שרבותיו היו סוברים כשיטת הגאונים שחולקים על הרמב״ם ואומרים שהשער נדון לעצמו ואי איכא חציצה על רוב השער אע״פ שאין על הגוף חציצה כלל הוי חציצה וא״כ רבינו א״א לומר שפי׳ השמועה בלשון שני שכתבתי לדעת רבותיו של רש״י דמשמע דאיהו ז״ל סובר כשיטת הגאונים שחולקים על הרמב״ם כמו שאכתוב לקמן בסימן זה אבל מ״מ איפשר לקיים פי׳ זה לרבותיו של רש״י אפי׳ את״ל דס״ל כשיטת הגאונים דפליגי אהרמב״ם אלא דסברי דהכא בשאין חוטין אלו קשורים אלא על מיעוט השער עסקינן והשתא באי זה משני פירושים אלו אפשר לפרש לדעת רבינו. אבל לדעת רבי׳ ירוחם שכתב כלשון הזה אפי׳ תיכי חלילתא אם הם מטונפין בטיט חוצצין שמקפדת עליהם שיחזור אחר הטבילה לטנף בשרה פי׳ או אם הם מוזהבים שהיא יראה שנטנפם המים ומקפדת עליהם ומסירה אותם ע״כ שנראה מדבריו שאין הטעם מפני שהזהב או הלכלוך מהדקים יותר אלא מפני שהיא מקפדת עליהם ומסירתן צ״ל שהוא מפרש כמו שפירשתי תחלה דללישנא בתרא ההיא דמקפיד עליו חוצץ אפי׳ במידי דלא מיהדק הוא דלישנא דחוצץ לאו דוקא הוא אלא דכי לא טניפן כיון דלא קפדא עלייהו לא חייצי דמיעוטו שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ ולא דמי לחוטי צמר ופשתן ורצועות דאע״ג דלא טניפן חייצי דהני כיון דלא עיילי בהו מיא קפדי עלייהו ומסירין אותן בשעת רחיצת ראשן והילכך אע״פ שבשעת טבילה אינה מקפדת עליהן חייצי אבל תיכי חלילתא לא קפדי עלייהו אפי׳ בשעת רחיצת ראשן משום דעיילי בהו מיא שפיר הילכך לא חייצי כל היכא דלא טניפן:

ואע״ג דפלוגתא דהני תרי לישני במידי דרבנן הוא דהא מיעוטו ומקפיד עליו לא חייץ אלא מדרבנן פסקו רבינו ורבי׳ ירוחם להחמיר משום דלישנא בתרא הוא דמחמיר וכלישנא בתרא קי״ל אפי׳ בדרבנן ואע״ג דרב פשט דכל שהוא משום ארוג לא גזרו לא פסקו כמותו משום דרב הונא בריה דרב יהושע בתראה הוא והלכה כבתראי:

(י) ומה שכתב והראב״ד אסר גם בארוגים וכו׳ ז״ל בספר בעלי הנפש כתב רב אחא לא תכריך עלוי מזיא בשעת טבילה לא חוטי דעמרא ולא חוטי דכיתנא ולא תיכי דקמטי והוי חציצה והני תיכי דכתב רב אחא אפשר בתיכי דטניפן קאמר כדאיתא במסכת שבת אי נמי שאני תיכי חלילתא משאר תיכי שהן מעשה עבות כי הן מהודקות מאד אבל החלולות הן מעשה אורג והמים נכנסין בהן והקשר מתרפה וכשאסר רב אחא לא אסר אלא באותן שהן גדילות מעשה עבות עוד נ״ל כי החלולות יותר מרופות מן הארוגות כי הארוגות מפני שהן שתי וערב מהודקות הן מאד אבל אלו החלולות שהן מעשה רשת רפוי מרפו טובא ולא מהדקים שפיר ועיילי מיא תותייהו הילכך לא שרינן אלא בחלולות לבד מעשה רשת והוא שיהיו נקיות מן הטיט יפה יפה עכ״ל וז״ל הר״ן בפרק במה אשה אהא דתיכי חלילתא איכא מאן דאמר דוקא ארוג כי האי שהוא חלול וא״א שלא יכנסו שם המים אבל ארוג שאינו חלול חייץ:

והרמב״ם שלא כתב דין זה כלל בהלכות מקואות שהוא מפרש בעיא זו ואמאי דאיתמר עלה כפירוש רש״י דלענין שבת בלבד הוא דאילו לענין חציצה כיון דחלילתא נינהו פשיטא דלא חייצי דהא עיילי בהו מיא שפיר ונראה דבארוג נמי סובר הוא ז״ל דלא חייץ שהרי פסק בפי״ט מהלכות שבת דכל שהוא אריג לא גזרו לצאת בו בשבת ולא חלק בין חלול לשאינו חלול משמע דבכל גווני שרי ואי איתא דבשאינו חלול חייץ אמאי שרי לצאת בהן בשבת טפי משאר חוטי צמר וחוטי פשתן ורצועות שבראשה ואע״פ שיש לדחות דהרמב״ם לישנא דגמרא נקט כי אורחיה י״ל דשאני הכא דתיכי חלילתא הוי נמי לישנא דגמרא ואם איתא דמפליג בין חלול לשאינו חלול הו״ל למינקט האי לישנא מדנקט לישנא דכל שהוא ארוג משמע שפיר דלא מפליג בינייהו:

(יא) חוטין של שער אינן חוצצות בפרק ט׳ דמקואות במתניתין שכתבתי בסמוך מסיים בה רבי יהודה אומר של צמר ושל שער אינם חוצצים מפני שהמים באים בהם ואמרינן בר״פ במה אשה (שם) דמודים חכמים לרבי יהודה בחוטי שער:

(יב) ומה שכתב בד״א שהן כשני שערות קשורים ביחד או יותר וכו׳ טעמו מדגרסינן בפרק תינוקת (נדה סז.) אמר רבה בר בר חנא נימא אחת קשורה חוצצת ג׳ אינם חוצצות ב׳ איני יודע ורבי יוחנן אמר אין לנו אלא אחת ונראה דהלכה כר״י וכ״פ הרמב״ם בפ״ב מה׳ מקואות וכ״פ סמ״ג וכ״נ שהוא דעת רבי׳.

וכתב הרא״ש בסוף נדה ור״י אמר אין לנו אלא אחת פי׳ אם היו רוב שערותיה קשורות כל אחד ואחד לבדה ע״כ וכך הם דברי רבי׳ שכתב לקמן נקשר נימא נימא לבדה חוצץ. והר״ן כתב בר״פ במה אשה מודים חכמים לר׳ יהודה בחוטי שיער שאינם חוצצים פי׳ דוקא בראשי הבנות הוא שאין שיער חוצץ לפי שאי אפשר להדקו יפה אבל לקשור נימא אחת בעצמה או נימא בחבירתה מתהדקות הן בענין שאין המים נכנסים שם דהא אמרינן בפרק בתרא דנדה נימא אחת קשורה חוצצת ג׳ אינן חוצצות ב׳ איני יודע ואפי׳ לכרוך חוטין אלו בשערותיה נמי שרי לפי שא״א לחוטי שיער הללו שלא יהיו יותר מנימא אחת ואמרינן בהדיא בירושלמי שאם קשר שני נימין בג׳ דינייהו כג׳ ולא חייצי עכ״ל והיה נראה לומר שלא היה גורס אההיא דרבה בר בר חנא ור״י אמר אין לנו אלא אחת דא״כ לא היה תופס דלא כר״י אלא שמדבריו בפ״ב דשבועות נראה דגריס ליה ואפשר דאע״ג דהלכה כר׳ יוחנן רצה ליישב גם אליבא דרבה בר בר חנא אבל אין פשט לשונו מורה כן אלא נראה שהוא פוסק כרבב״ח וכ״פ הרשב״א בת״ה וכן פסק רבי׳ ירוחם והוא תימה היאך פסקו כרבב״ח במקום ר״י ואיפשר שהטעם משום דמשמע להו דלא פליג בהדיא על רבה בב״ח דא״כ הול״ל ור״י אמר שתים נמי אינן חוצצות ומדקאמר אין לנו אלא אחת נראה שר״ל לא שמעת אלא דין של אחת בלבד דהוי חציצה אבל דין שתים לא פירשו לי אי הוי ספיקא או אי פשיטא להו דאינה חוצצת וצ״ע בת״ה הארוך:

ובענין פי׳ נימא אחת או שתים כתב הרמב״ם בפ״ב דהל׳ מקואות וז״ל ב׳ שערות או יותר שהיו קשורים כאחד קשר א׳ אינן חוצצין ושערה אחת שבקשרה חוצצת והוא שיהא מקפיד עליה עד כאן נראה מדבריו דנימא אחת קשורה היא בעצמה הוא דמיקריא א׳ ושתים מקושרות יחד הן בעצמן מקרי שתים ואם שתים מקושרות זו עם זו אחת אל אחת יש לדון בדבריו ולומר דכשתים חשיבי ויותר נראה לומר דכחד חשיבא דמה לי נימא הקשורה בעצמה לקשורה עם חבירתה וכ״כ הרשב״א בתה״א שאם הן קשורות אחת אל אחת חוצץ ומבואר בדבריו שהוא מטעם נימא אחת קשורה דאמר רבה בר בר חנא וכך הם דברי הר״ן שכתבתי דלקשור נימא אחת בעצמה או נימא בחבירתה חוצצין ונראה דמטעם נימא אחת קשורה קאמר דהוי חציצה. ולענין שתים נראה מדברי הרמב״ם דכשהן קשורות בעצמן מיקרי שתים אבל כשהן קשורות עם שתים אחרות ואפילו עם אחד שלשה מיקרי ולרבב״ח נמי לא הוי חציצה אבל מדברי הרשב״א בת״ה נראה דשתים דאמרינן היינו שתים קשורות עם שתים ושלשה דאמרינן היינו ג׳ קשורות עם ג׳ וכ״נ מדברי הר״ן דבסמוך לענין שתים אבל לענין ג׳ כבר ביאר ז״ל דאפי׳ ב׳ ע״ג ג׳ לא חייצי לד״ה וצ״ע בת״ה הארוך:

הא דשערות קשורות נימא נימא חוצצת לד״ה ובשתים מחלוקת הפוסקי׳ דבר פשוט הוא דבמקפדת עליו הוא או שהם הרבה כל כך השערות הקשורים באותו ענין שדרך האשה להקפיד בכל כזה אבל אם אינם כ״כ שדרך האשה להקפיד עליהם אינם חוצצים ומיהו היכא דהיא מקפדת ואין דרך שאר נשים להקפיד בכך כבר כתבתי דספוקי מספקא לי ושנראה שהוא פלוגתא דהרמב״ם והרשב״א ז״ל:

ואם רוב שערה קשור נימא נימא ואינה מקפדת עליו וגם אין דרך הנשים להקפיד עליו יתבאר לקמן דמחלוקת הפוסקים הוא די״א דכיון (דלישנא) רוב הגוף אינו חוצץ ורוב הפוסקים הסכימו שהשיער נדון לעצמו וכיון דאיכא רוב שיער אע״ג דליכא רוב גוף חוצץ:

כתב המרדכי במסכת שבועות בשם ראבי״ה אותם נשים שיש להן וולקשטר״ש בשערות שנעשה להם בלילות מחמת שד וסכנת נפשות לגלחו לא חייצי וכו׳:

(יג) שער שכנגד הלב ובזקן הנדבק זה בזה מחמת זיעה חוצץ בפ״ט דמקואות תנן קלקי הלב והזקן חוצצין ופירשו המפרשים שקלקי הוא כמו קלקי וחבק בפרק במה אשה (שבת סד:) שהוא דבר ארוג משיער עזים כך אדם שיש לו שער על לבו ונקשר זה בזה מחמת הזיעה וכן בזקן:

(יד) ומה שכתב שבראש ובבית השחי אינו חוצץ ג״ז שם במשנה וכתבו המפרשים שהטעם שאינו חוצץ לפי שאין אדם מקפיד עליו וכן משמע במשנה עצמה:

(טו) ומה שכתב ושבאותו מקום באיש אינו חוצץ באשה בנשואה חוצץ בפנויה אינו חוצץ שם במשנה שקלקי בית הסתרים באיש אינו חוצץ ובאשה חוצץ ואיתא בתוספתא דהיינו בנשואה דוקא אבל בפנויה אינו חוצץ והטעם פשוט שהוא משום דנשואה מקפדת כדי שלא תתגנה על בעלה אבל פנויה וכן האיש אינם מקפידים. וכ״כ ר״ש בספ״ח דמקואות ולא היה צריך רבי׳ לכתוב דין האיש וגם לא דין הפנויה אלא שנמשך אחר דברי המשנה:

(טז) ליפלוף שבעין אינו חוצץ משנה בפ״ט דמסכת מקואות:

(יז) ומה שכתב ושחוץ לעין כל שהוא לח אינו חוצץ וכו׳ שם תנן דליפלוף שחוץ לעין חוצץ ובפרק תינוקת (נדה סז.) אמר מר עוקבא ליפלוף שבעין לח אינו חוצץ יבש חוצץ אימתי נקרא יבש משהתחיל לירק וכתבו התוס׳ לח אינו חוצץ דוקא שבתוך העין מפני שהליחה שבעין מלחלחתו ואינו מניחתו להיות יבש אבל ליפלוף שחוץ לעין אפי׳ לח חוצץ והכי משמע בפ״ט דמקואות דגבי אלו חוצצין קתני ליפלוף שחוץ לעין וגבי שאין חוצצין קתני ליפלוף שבעין לא מפליג בין לח ליבש אלא בין חוץ לעין לתוך העין והיינו בלח דיבש שבתוך העין נמי חוצץ ע״כ וכ״נ מדברי הרמב״ם פ״ב מה׳ מקואות שכתב תחלה דליפלוף שחוץ לעין חוצץ וליפלוף שבעין אינו חוצץ ואח״כ כתב ליפלוף שבעין אם היה יבש והוא שהתחיל להוריק חוצץ בנדה עכ״ל משמע בהדיא דברישא מיירי בלח ומש״ה מפליג בין בעין לחוץ לעין דאילו יבש אפי׳ בתוך העין נמי חוצץ אבל הרא״ש כתב בפרק תינוקת אהא דמר עוקבא והיינו כי הך דתנן שחוץ לעין חוצץ שבתוך העין אינו חוצץ כי אותו שתוך העין הוא לח ושחוץ לעין הוא יבש ומפרש מר עוקבא שיעור יבשות משהתחיל לירק עכ״ל.

נראה מדבריו שהוא סובר שבתוך העין לא שייך ביה יבשות ואע״פ שהוא יבש הרבה מפני שדמעה מלחלחתו במקום דיבוקו ואינו חוצץ ומר עוקבא דאמר יבש חוצץ בחוץ לעין דוקא קאמר וכך הם דברי רבינו וכן נראה מדברי רבינו ירוחם ולפ״ז מתניתין דמפלגא בין בעין לחוץ לעין ביבש הוא דאילו בלח חוץ לעין נמי אינו חוצץ. וסמ״ג כתב אמר מר עוקבא ליפלוף שבעין ששנינו במסכת מקואות שאינו חוצץ דוקא בלח אבל אם היה יבש חוצץ ומה ששנינו שחוץ לעין זהו מפני שסתמו יבש אבל אותו שבתוך העין סתמו לח ולא הוצרך לפרש זה בגוף המשנה ורבינו יעקב מפרש שחוץ לעין חוצץ בין לח בין יבש עכ״ל.

ודברי המרדכי כסברא ראשונה שכתב סמ״ג:

(יח) ומה שכתב רבינו והרמב״ם חילק על שבתוך העין בין בתוך שלשה ימים ולאחר שלשה ושחוץ לעין כתב סתם חוצץ אפילו תוך שלשה נראה שכתב כן רבינו מפני שמצא להרמב״ם שכתב בפרק ב׳ מהלכות מקואות שרטה בבשרה והוציאה דם וטבלה בתוך שלשה ימים אין מקום השריטות חוצץ לאחר ג׳ ימים חוצץ מפני שהדם קופה שם כגלד שעל גבי מכה וכן ליפלוף שבעין אם היה יבש והוא שהתחיל להוריק חוצץ בנדה ועלה על דעת רבינו דכיון דעל מאי דמפליג בשריטות בין תוך שלשה לאחר שלשה כתב וכן ליפלוף שבעין שהוא להשוות ליפלוף שבעין לשריטה גם לענין לחלק בין תוך שלשה לאחר שלשה ואם זו היתה דעת רבינו יש לתמוה על הרמב״ם איך נתן סימן ליבשותו שהתחיל להוריק דאם הוא תוך שלשה ימים אפילו הוריק נמי אינו חוצץ ואם הוא לאחר ג׳ ימים אפילו לא הוריק נמי חוצץ וא״ת דתוך ג׳ ימים אינו חוצץ אפילו הוריק ואחר שלשה ימים נמי אינו חוצץ עד שיוריק דתרתי בעינן לשיחוץ שיהיה אחר שלשה וג״כ שיוריק או תאמר איפכא דאחר שלשה אע״ג דלא הוריק חוצץ ותוך ג׳ אם הוריק חוצץ לא הוריק אינו חוצץ א״כ יקשה מאי וכן דהא בשריטה לא תלוי אלא בימים ובלפלוף תלוי גם בהורקה וכיון שמה שהכריחו לרבינו לפרש בדברי הרמב״ם דבלפלוף נמי מחלק בין תוך שלשה לאחר שלשה אינו אלא משום דמתיבת וכן משמע שמשוה אותם לגמרי ומאחר שאינו משוה אותם לגמרי אזל ליה ההכרח ועוד דלפי זה אין אחד משני הפירושים מבואר בדברי הרמב״ם וכיון דשקולים הם הי מינייהו נקטת ועוד שלא מצינו בתלמוד מי שעלה על דעתו לחלק בלפלוף שבעין בין תוך ג׳ לאחר שלשה ומהי תיתי ליה להרמב״ם לפלוגי בינייהו ועל שהביא דברי הרמב״ם בסגנון זה יש לדקדק מה היה סבור בדבריו דאין לומר שהיה סבור שאינו מחלק בלפלוף אלא בין שלשה לאחר ג׳ ולא בין הוריק ללא הוריק שהרי כתב בהדיא אם היה יבש והוא שהתחיל להוריק חוצץ ואם היה סובר דבתרווייהו מפליג בין תוך ג׳ לאחר ג׳ ובין הוריק ללא הוריק וכפי אי זה מב׳ הפירושים שכתבתי לעיל דהו״ל לפרש ולכתוב כן בשמו ולא לסתום כמו שעשה וכ״ש שכבר הוכחתי שאין לאחד מאותם הפירושים קיום. לכך נ״ל שהוא פשוט דלא מפליג הרמב״ם בלפלוף בין תוך ג׳ לאחר ג׳ כלל אלא בהתחיל להוריק בלבד תליא מילתא כמבואר בדבריו:

ומה שכתב על שרטה בבשרה וכו׳ וכן לפלוף שבעין לא להשוותם לחלק ביניהם בין תוך ג׳ לאחר ג׳ כתב כן אלא לומר דכשם שדם היוצא משריטות אלו משכחת לה דחוצצין אף על פי שהדם הזה מהגוף יצא וגם אינו עומד אלא על פי השריטה בלבד מפני שאנו חוששין שנתפשט חוץ למקום השריטה אף על פי שאינו נראה כך לפלוף שבעין ואע״פ שיצא מהגוף וגם אינו אלא בתוך העין ולא חוצה לו חוצץ אם הוא יבש דהיינו שהתחיל להוריק. א״נ דה״ק כשם שדם זה כשנתייבש חוצץ כך לפלוף שבעין כשנתייבש חוצץ אלא שייבשות של זה תלוי בג׳ ימים ושל זה תלוי בשיתחיל להוריק. וללמוד זכות על דברי רבינו איני מוצא מקום אא״כ נאמר שנוסחא משובשת נזדמנה לו בדברי הרמב״ם:

(יט) כחול שבעין אינו חוצץ ושחוץ לעין חוצץ היו עיניה פורחות אף שחוץ לעין אינו חוצץ מימרא דשמואל בפרק תינוקת (שם) ופירש״י פורחות פותחת ועוצמת תדיר תדיר: בין כך ובין כך אינו חוצץ. לפי שפירחתה מעבירתו ואינו עב על גבי העין ואין בו ממש ל״א דומעות שהדמעה מלחלחת את הכחול ואינו חוצץ:

(כ) ומה שכתב רבינו והרמב״ם כתב היו עיניה פתוחות אף שחוץ לעין חוצץ זה מבואר בעצמו שהיא נסחא משובשת דהיאך אפשר לומר אף שחוץ לעין חוצץ דמשמע דאצ״ל דתוך העין חוצץ והא ודאי ליתא דודאי טפי איכא למימר דחוצץ כשהוא חוץ לעין מכשהוא תוך העין אלא הנסחא האמיתית היא אף שחוץ לעין אינו חוצץ וכ״כ בספרי הרמב״ם שבידינו בפ״ב מהלכות מקואות והדברים מבוארים דאההיא דאמרינן אם היו עיניה פורחות אפי׳ ע״ג העין אינו חוצץ קאי וצ״ל שהוא מפרש פורחות פתוחות ולא פתוחות יותר מדאי קאמר דאם כן לא עלתה לה טבילה אף ע״פ שאין בה כחול כמו שכתב הוא ז״ל שם אלא היינו לומר שאינם סגורות תמיד אלא שפותחתן וסוגרתן וכלישנא קמא דפירש״י:

(כא) דם יבש שעל המכה חוצץ תוספתא כתבה הרא״ש בפרק תינוקת:

(כב) ומה שכתב וריר שבתוכה אינו חוצץ יצא מתוכה כל תוך ג׳ ימים לח הוא ואינו חוצץ וכו׳ בפ״ט דמקואות תנן דגליד שחוץ למכה חוצץ ושבמכה אינו חוצץ ויש שגורסים שעל המכה במקום שבמכה ופירש ר״ש גליד שחוץ למכה ריר היוצא מן המכה מתייבש ונעשה גליד וגרסינן בפרק תינוקת (נדה סז.) אמר רמי בר אבא הני רבדי דכוסילתא עד ג׳ יומי לא חייצי מכאן ואילך חייצי ופירש״י דרכן של מכות של הקזת הדם להראות גלד ג׳ יומי גלדן רך ומחובר והוי כגוף הבשר ולא חייצי והמרדכי כתב במסכת שבועות בשם ר״י ריבדא דכוסילתא פירוש קיבוץ דם שעל ניקבי ההיקז והוא כעין חטטין תוך ג׳ יומי שהקיז לא חייץ דלח הוא הדם שעל גבו ונכנס בו מים מכאן ואילך חייצי שנעשה יבש ונדבק בדוחק על הבשר ואפילו אם יצטער אם יסיר הגלד מע״ג המכה או אבעבועות שחין שאין דעתו להסיר עתה וקרוי אינו מקפיד מ״מ רגילות הוא להסיר הכל או תמתין עד שתתרפא ותוכל להסיר וכ״פ סמ״ג וסה״ת וכך הם דברי הרא״ש שהביא בפרק תינוקת מתני׳ ואלו חוצצין גליד שחוץ למכה וכתב עליה ריר היוצא מן המכה ומתייבש ונעשה גליד והיינו דאמר רמי בר אבא האי ריבדא דכוסילתא עד ג׳ יומי לא חייצי מכאן ואילך חייצי כי הוא חוץ למכה ונקרש ונעשה עב אבל מה שבתוך המכה הוא רך תמיד הלכך אשה שהיא בעלת חטטין צריכה לרחוץ במים עד שיתרככו עכ״ל וסמ״ק כתב וז״ל הרגילו הנשים להסיר מעליהן כל גרב וכל שחין אע״פ שמן הדין לא היה צריך לפ״ז אין לאסור מלטבול אשה שיש לה חטטין בראשה והרמב״ם כתב בפ״ט דמסכת מקואות גליד שע״ג המכה הקליפה אשר תעלה על החבורה ובפרק ב׳ מהלכות מקואות כתב גבי אלו חוצצין גלד שעל גבי המכה והדם יבש שעל גבי המכה וגבי שאין חוצצין כתב גלד שהעלתה המכה ואחר כן כתב שרטה בבשרה והוציאה דם וטבלה בתוך ג׳ ימים אין מקום השריטות חוצץ לאחר ג׳ ימים חוצץ מפני שהדם קופה שם כגלד שע״ג המכה ע״כ וכתב עליו הראב״ד מפני שהדם קופה כגלד שעל המכה זה שיבוש שהרי שנינו שעל המכה אינו חוצץ ועוד שלשה ימים למה הלא דבר הנראה לעינים הוא נראה עם הגלידה אם לא הגלידה שלא אמרו במחט שלשה ימים אלא לפי שאינו נראה לעינים ואין הדבר ברור אלא עד שלשה ימים אבל כאן שנראה הולכין אחר ראיה ואולי שריטות כריבדא דכוסילתא דאמרינן עד שלשה יומי לא חייצי וכו׳ ומאן לימא לן שהשריטות דומות לריבדא שמושך הדם וכל ג׳ ימים שופע דם אבל שריטה אחרת תוך ג׳ ימים מגליד וחוצץ ודוקא חוץ למכה אבל ע״ג מכה אינו מקפיד עכ״ל.

ומה שכתב עליו שהוא שיבוש הוא לפי הנוסחא שנזדמנה לו שהיה כתוב בה לגלד שעל המכה אבל לנוסחא האמיתית שהוא כגלד שע״ג המכה וכך הוא בספרים שלנו אין כאן שיבוש דלשון שע״ג היינו ע״ג המכה מבחוץ.

ומה שכתב הלא דבר הנראה לעינים הוא וכו׳ זה פשוט שהטעם שלא רצה לתלות אלא בשלשה ימים הוא ממאי דאיתמר גבי ריבדא דכוסילתא ומ״ש דמאן לימא שהשריטות דומות לריבדא וכו׳ אפשר לומר שהרמב״ם אינו מפרש ריבדא וינטוש״א כדמשמע דמפרש הראב״ד אלא מפרש דריבדא ר״ל שריטה ואפי׳ את״ל דמפרש ריבדא וינטוש״א לא משמע ליה לפלוגי בין שריטות הללו לשריטות אחרות דהא חזינן שאין דם שופע משריטות הנעשות ע״י וינטוש״א ג׳ ימים ולא אפי׳ חצי יום הלכך אין לחלק בין שריטות לשריטות ותלמודא דנקט ריבדא לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט:

ומ״מ מדברי הרמב״ם והראב״ד למדנו שהגירסא הנכונה במתניתין דאין חוצצין הוא כספרים דגרסינן שעל המכה ור״ל הגליד שהוא מכוון כנגד פי המכה ואינו מתפשט לא לכאן ולא לכאן דזהו גליד שהעלתה המכה שכתב הרמב״ם דאינו חוצץ כלומר שהעלתה המכה כנגדה בכיון דאילו נתפשטה חוץ לכנגד פיה היינו גלד שע״ג המכה דחוצץ:

כתב הרמב״ם בפ״ב מה׳ מקואות דם שנסרך בבשר אפי׳ לח חוצץ וכ״כ רבינו ירוחם ולקמן גבי הדיו והדבש והחלב וכו׳ אכתוב דברי סמ״ג בזה:

(כג) והראב״ד כתב דגליד שע״ג המכה אפי׳ אחר ג׳ ימים אינו חוצץ וכן לפלוף שבעין אפי׳ יבש והכחול אפי׳ שע״ג העין אינו חוצץ ז״ל בספר בעלי הנפש גרסינן בגמרא אמר רמי בר אבא האי ריבדא דכוסילתא עד ג׳ יומי לא חייצא מכאן ואילך חייצא ואמר מר עוקבא לפלוף לח אינו חוצץ אימתי נקרא יבש משהתחיל לירוק ואמר שמואל כחול שבעין אינו חוצץ שע״ג העין חוצץ ואם היו עיניה פורחות ע״ג נמי אינו חוצץ פי׳ פורחות דומעות וא״ר יוחנן פתחה עיניה ביותר עצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה ובתר הנך שמעתתא אמרינן ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר ר״ל אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה וה״ר יצחק הוסיף עוד על לשון הגמ׳ וכתב הכי ולית הלכתא ככל הני שמעתתא דלא איתמר כל הני אלא לטהרות אבל לבעלה ש״ד כי הא דאמר ר״ל וכו׳ ואין הפירוש מתיישב עלי בזה הלשון שאין ראיה מדברי ר״ל לדחות כל הני שמעתתא ועוד כי דברי ר״ל להחמיר הם שהרי אמרו אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה ואיהו קאמר לקולא והלשון הא׳ נראה בעיני והוא מתפרש יפה על דברי ר״ל וכך פירושו ולית הלכתא ככל הני שמעתתא על ג׳ שמעתתא קמייתא קאמר דאינון ריבדא דכוסילתא לפלוף שבעין וכחול שחוץ לעין דאינהו אמרו חוצצין באשה ולית הלכתא כוותייהו אלא כסתמא דמתני׳ דגלד שעל המכה אינו חוצץ כלל ל״ש דכוסילתא ול״ש דשאר מכה ול״ש בגו תלתא ול״ש לבתר תלתא ולפלוף שבעין נמי סתמא קתני לה במתני׳ ל״ש לח ול״ש יבש אינו חוצץ וכן הכחול אינו חוצץ דבלפלוף קא קפיד בין חוץ לעין לתוך העין אבל בכחול בכולהו לא חייץ והנך ג׳ שמעתתא קא דחי להו מהלכתא אלא כי הא קאי אדרבי יוחנן דשמעתיה דרבי יוחנן הלכתא הוא מדר״ל דאמר אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה ואם שינתה מדרך גדילתה וטבלה כגון ששחתה ביותר או זקפה ביותר לא כלום הוא מפני שמסתתרים בה מקומות הסמוכים לבית הסתרים שאין המים יכולים לבא בהם וכן פתחה עיניה ביותר או עצמה עיניה ביותר אין זה דרך גדילתה זה הפירוש נכון בעיני עוד נ״ל כי ג׳ שמועות הראשונות סתם נאמרו והשומע טעה והזכיר אותן על טבילת האשה ובאו בעלי הגמרא ואמרו דלית הלכתא ככל הני שמעתתא לענין אשה אלא כי הא דרבי יוחנן דלא איתמר כל הני אלא לטהרות אבל הא דרבי יוחנן לענין אשה איתמר והלכתא כוותיה מדר״ל הלא תראה כי כולם אמרו חוצץ ואינו חוצץ ורבי יוחנן אמר עלתה לה טבילה אלמא איהו באשה לבעלה נמי קא מיירי ועוד מ״ש עצמה עיניה ביותר מקרצת שפתותיה שכתב הרב בהלכותיו שהוא חוצץ וא״ת גם הוא ידחה מכח המימרא הזאת א״כ למה כתב אותה הרב ובאמת נ״ל כי כוונת הרב היתה כך ולכך הביא סתם המשנה כפשטה לומר כי ג׳ השמועות הנוספות להחמיר על דברי המשנה אינם הלכה כי אם לענין טהרות אלא כי הא דרבי יוחנן דדמיא לר״ל ואף על לשון הרב יכול להתפרש זה הפי׳ דכל הני שמעתתא אתלת קמייתא קאי דהא מ״מ דרך גדילתה קא טבלה דלא אתמרו הני ג׳ שמעתתא אלא לענין טהרות אבל לבעלה ש״ד כי הא דר״ל וממילא הא דרבי יוחנן מיתוקמא מדר״ל עכ״ל וכ״פ הרשב״א בת״ה הקצר וז״ל לפלוף שבעין ואפי׳ יבש וכחול שבעין ואפי׳ שעל גב העין וריבדא דכוסילתא ואפי׳ לאחר שלשה ימים אינן חוצצין וכ״כ הרמב״ם בפ״ב מהל׳ מקואות אחר שכ׳ דינים דלעיל בד״א לענין טהרות אבל להתירה לבעלה ה״ז מותרת אע״פ שנתנה תבשיל לבנה או שהיה בה שרט ישן או שהיה על גבי עינה כחול ובין פתחה עיניה או עצמתן ה״ז מותרת לבעלה שכל הדברים האלו אינו חוצץ אלא מדבריהם ולענין טהרות גזרו לענין נדה לא גזרו עכ״ל ומ״מ נראה שיש חילוק בינו להראב״ד והרשב״א דלדידהו קאי ולית הלכתא כהני שמעתתא גם למאי דאמר מר עוקבא בלפלוף שבעין ולדידיה לא קאי אלפלוף שבעין שהרי לא הזכירו גבי בד״א אלא שמתוך שאינו מוצא לו ז״ל טעם להוציאו מן הכלל אני אומר שגם הוא סובר דלפלוף שבתוך העין דאמר מר עוקבא יבש חוצץ לא אמר אלא לטהרות ולא לבעלה ומה שלא הזכירו גבי בד״א משום דמדין שרט ישן משתמע שפיר שהרי השוה אותם לעיל בלשון וכן לומר דכשם שזה חוצץ יבש כך זה חוצץ יבש זה בשיעור יבשותו וזה בשיעור יבשותו וכדפ״ל וכיון דאשמועינן בחד מינייהו דאפילו יבש שיעור יבשותו אינו חוצץ אלא לטהרות אבל לא לבעלה ממילא נשמע דה״ה לאידך אפי׳ יבש שיעור יבשותו אינו חוצץ אלא לטהרות ולא לבעלה ומיהו כל זה לפלוף שבתוך העין דאילו שחוץ לעין לא איירי ביה מר עוקבא ואף לבעלה חוצץ לד״ה וע״פ הפירושים דלעיל:

ומ״מ מ״ש רבינו בשם הראב״ד דגליד שע״ג מכה אינו חוצץ נראה שאין כן דעת הרמב״ם שלא כתב גבי בד״א אלא שרט ולא גליד נראה שמ״ש קודם לכן דגליד שע״ג מכה חוצץ אף להתיר לבעלה הוא וכ״נ מדברי הרשב״א דגבי הא דלפלוף וכחול אינן חוצצין כתב דריבדא דכוסילתא אפי׳ אחר שלשה ימים אינו חוצץ וכן גליד שעל המכה אינו וקודם לכן כתב דגליד שחוץ למכה חוצץ ע״כ וכבר נתבאר דגליד שע״ג מכה פירושו שחוץ למכה:

[בדק הבית: כתב בא״ח הורגלו הנשים להסיר מעליהן כל גרב וכל שחין אע״פ שמן הדין לא היה צריך וכתב ר״פ ולפ״ז אין לאסור לטבול לאשה שיש לה חטטין של גרדנים בראשה עכ״ל:]

ודע שמדברי רש״י שכתבו והתוס׳ והר״ש והמרדכי להקשות על הגורסים ולית הלכתא ככל הני שמעתתא נראה שהוא סובר שהם מפרשים דקאי גם להא דאיתא התם אשה לא תטבול ע״ג כלי חרס ולא תטבול בנמל וכ״כ התוספות בהדיא גבי אם סמוך לחפיפה טבלה כו׳ שר״ת שהוא גריס אותה גירסא ומפרש דלית הלכתא ככל הני שמעתתא קאי אלא תטבול ע״ג חרס ואמימרות דמשם ואילך וכ״כ סמ״ג בשם הערוך דלית הלכתא ככל הני שמעתתא קאי אההיא דאשה לא תטבול אלא דרך גדילתה ואריבדא דכוסילתא ואנתנה תבשיל לבנה ואפתחה עיניה ביותר וכן גבי כלי חרס ונמל ע״כ אבל הרמב״ם והרשב״א אע״פ שנראה שגורסין ולית הלכתא ככל הני שמעתתא כתבו דלא תטבול ע״ג כלי חרס ולא בנמל ולא חילקו בין טהרות לבעלה משמע ודאי דלא קאי אלא מנתנה תבשיל לבנה ואילך ולא לשמועות הכתובות קודם לכן:

וכתב המרדכי בפ״ב דשבועות בשם הרא״ם דהא דמסקינן ה״מ לטהרות אבל לבעלה לא ה״מ בדיעבד אבל לכתחילה אפי׳ לבעלה צריכה כל הני חומרות וכ״כ סמ״ג וקצת נראה כן מדברי הרמב״ם ז״ל:

וכתב הרמב״ם כל החוצץ בנדה לטהרות חוצץ בגר בשעת טבילה ותמה עליו הראב״ד למה הקישו לטבילת טהרות. ונ״ל שטעמו של הרמב״ם משום דתניא בתוספתא כל החוצצין בכלים חוצצין בנדה ובגר בשעת טבילה ובחולין אין חוצצין והביאה ר״ש בפ״ט דמסכתא מקואות ודאי דכל לבעלה לחולין הוא אם כן הרי דמאי דלא חייץ בנדה לבעלה אי חייץ בה לטהרות חייץ נמי בגר:

(כד) וא״א הרא״ש ז״ל לא כתב כן בפרק תינוקת גבי ולית הלכתא ככל הני שמעתתא כתבו התוס׳ והרא״ש והמרדכי דרש״י ל״ג ליה והקשה כמה קושיות על הגורסים כן וכתב הרא״ש ונכון להחמיר כגירסת רש״י ע״כ וגם מדברי התוספות נראה שסוברים כרש״י דל״ג ליה וסמ״ג כתב אבל רבינו יעקב אומר שאותה גירסא הוא בחיבור רב סעדיה ובה״ג וגם רבינו משה כתבה ואין לשנותה וכן מצינו במסכת מקואות דקאמר ואלו חוצצין באדם וקא חשיב בית הסתרים משמע דבעינן ביאת מים וע״כ היינו לטהרות דאילו לבעלה לא בעינן ביאת מים ממש אלא ראוי לביאת מים אמנם רואה בזה את דברי ה״ר אליעזר שאמר דאף לגירסא זו אינו אומר לית הלכתא אלא בדיעבד אבל לכתחילה צריך ליזהר בכולן עכ״ל והראיה שהביא ממסכת מקואות איני יודע מה הוא שאם היה דבר חוצץ בבית הסתרים הרי אינו ראוי לביאת מים ולבעלה נמי מעכב וצ״ע:

ורבינו ירוחם כתב לפלוף יבש חוצץ וזהו שהוא חוץ לעין ושיעור משמתחיל להיות ירוק כחול שבעין אינו חוצץ ואפי׳ שע״ג העין ואע״ג דבתוספתא מפרש שחוצץ וכן בתלמוד דוקא לטהרות אבל לבעלה לא וכ״כ הרמב״ם וכן עיקר וכן הסכימו רוב הפוסקים דגרסינן ולית הלכתא וכו׳ עכ״ל נראה שהוא סובר דהא דקאמר ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אכחול שבעין בלבד קאי ולא אלפלוף שבעין ולא אריבדא דכוסילתא ואיני יודע מי הכריחו לפרש כך דהא ודאי משמע דאם איתא לההיא גירסא אכולהו קאי כמו שנתבאר לעיל:

הקשה הר״ן לדברי הגורסים לית הלכתא ככל הני שמעתתא אמאי עצמה עיניה ביותר עלתה לה טבילה מ״ש מקרצה שפתותיה דתנן כאילו לא טבלה ותירץ דכי עצמה עיניה לא מהדקי קמטיה כולי האי שיהיו מעכבים מלבא בהם המים:

(כה) רטייה שעל המכה חוצצת משנה בפ״ט דמסכת מקואות:

(כו) חץ או קוץ התחוב בבשר אם נראה מבחוץ חוצץ וכו׳ משנה בסוף מקואות חץ שהוא תחוב באדם בזמן שהוא נראה חוצץ ואם אינו נראה טובל ואוכל בתרומתו פירש הרא״ש בזמן שהוא נראה מבחוץ א״א שלא יהיה מקצתו על הבשר וחוצץ ואם אינו נראה טובל ואוכל בתרומתו ואפי׳ החץ טמא ע״כ:

(כז) ומה שכתב ואם יש עליו קרום של בשר בכל ענין אינו חוצץ נראה שכתב כן מדתניא בתוספתא הנכנס לו חץ ביריכו ר׳ אומר אינו חוצץ וחכ״א ה״ז חוצץ בד״א בשל מתכת אבל בשל עץ ה״ז חוצץ ואם קרם עליו העור מלמעלה הכל מודים שאינו חוצץ והביאה ר״ש בסוף מסכת מקואות ופירש בשל מתכת עיילי מיא טפי משל עץ שאינו נדבק כ״כ עם הבשר א״נ בשל מתכת איכא סכנה טפי כשמוציאו ודבר שאינו מקפיד אינו חוצץ עכ״ל ומשמע דאי אפשר לפרש דתוספתא באינו נראה מבחוץ הוא דא״כ קמה ליה מתניתין כיחידאה דהא לא מפלגה בין של מתכת לשל עץ והיינו כרבי דבכולהו לא חייץ כשאינו נראה מבחוץ ועוד דאין טעם לדברי חכמים שאומרים חוצץ דכיון שאינו נראה למה יחוץ אלא ע״כ בנראה מבחוץ איירי תוספתא דהשתא מתניתין דלא מפלגה בין של עץ לשל מתכת אתיא כרבנן ולפ״ז צ״ל דנראה מבחוץ אינו ר״ל שיהיה בולט לחוץ או שיהא שוה לבשר דא״כ מ״ט דמ״ד אינו חוצץ אלא כשהוא משוקע מיירי וסברי רבנן דכל שהוא נראה אע״פ שהוא משוקע גזרו בו גזירה אטו כשאינו משוקע ורבי לא גזר וכשקרם עליו עור מלמעלה אע״פ שאלולי העור היה נראה לא גזרו ביה רבנן א״נ דלשוה לבשר קרינן נראה מבחוץ וביה פליגי דרבנן סברי א״א שלא יהא מקצתו על הבשר ורבי סבר כיון שאינו בולט אין מקצתו על הבשר ואם קרם עור מלמעלה מודו רבנן דאינו חוצץ דכיון שקרם עור מלמעלה אין מקפידין להוציאו ומיעוטו שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ וזה נראה מפני שהוא מסכים עם מה שכתבתי בסמוך בשם הרא״ש שנתן טעם דא״א שלא יהא מקצתו על הבשר דטעם זה לא שייך אלא בבולט או בשוה לבשר אבל לא במשוקע אבל המרדכי כתב בפ״ב דשבועות דהא דקתני בתוספתא אם קרם עליו העור אינו חוצץ לד״ה פר״י דוקא בנראה חוצץ אם לא קרם עליו העור אבל אם כ״כ בעומק שאינו נראה אינו חוצץ אפי׳ בלא קרימת עור כדמשמע בסוף המשנה עכ״ל וכ״כ סמ״ג וסה״ת ונראה שדברים אלו כפירוש ראשון הם ובין כך ובין כך כדין עשה רבינו שכתב הא דאם יש עליו קרום של בשר וכו׳ אבל הרמב״ם בפ״ג מהל׳ מקואות והרא״ש בפרק תינוקת ורבינו ירוחם לא כתבו אלא לשון המשנה בלבד ולפי דעתם נראה דתוספתא בשאינו נראה מבחוץ איירי ואפ״ה גזרו רבנן אטו כשהוא נראה מבחוץ ורבי לא גזר ומתניתין כרבי ואע״ג דאתיא כיחידאה אין בכך כלום דכמה משניות אשכחן דאתו כיחידאה ולפ״ז הא דקתני ואם קרם עליו העור מלמעלה וכו׳ לא נפקא לן מיניה מידי דהא לא איצטריך אלא לחכמים דלא קי״ל כוותייהו אלא כרבי דסתם מתני׳ כוותיה קי״ל ולדידיה מאי איריא קרם עליו עור אפילו לא קרם נמי אינו חוצץ ולפיכך לא כתבו הא דאם קרם עליו עור וכו׳ וכתב רבי׳ דקוץ דינו כחץ וכ״כ הרא״ש בפ׳ תינוקת ורבינו ירוחם ופשוט הוא וז״ל הרשב״א בת״ה אשה שנכנס לה קוץ לא תטבול עד שתעקור אותו בכדי שלא יראה ממנו בחוץ כלום או שלא תרגיש בו ותקפיד עליו:

(כח) לכלוכי צואה שעל הבשר מחמת זיעה אינן חוצצין בפ״ט דמסכת מקואות והא דתנן דגלדי צואה שעל בשרו חוצצין פירשו ר״ש והרא״ש גילדי צואה שעל בשרו כשיש זיעה מרובה על בשרו מתייבשת ונעשית כמין גליד.

ומה שכתב מלמולין שעל הבשר חוצצין ג״ז משנה בפ״ט דמסכת מקואות:

(כט) טיט הבורות וטיט היוצרים וטיט של דרכים אם הם נדבקים בבשר והם יבשים חוצצין בפ״ט דמסכת מקואות תנן גבי אלו חוצצין טיט היון וטיט היוצרים וגץ היוני איזהו טיט היון זהו טיט הבורות טיט היוצרים כמשמעו גץ היוני אלו יתדות הדרכים ומשמע לרבינו דהא דחוצצין היינו כשנדבקו בבשר ויבשו שם דאם לא יבשו ודאי הם עוברים כשהיא נכנסת במים לטבול וסובר רבי׳ דמינה נשמע דשאר טיטין אפי׳ יבשו בבשר אינם חוצצין לפי שהם עוברין בשעה שהיא נכנסת למים לטבול דאל״כ מאי איכא בין הני ג׳ טיטין לשאר טיטין אבל הרמב״ם כתב בפ״ב מהלכות מקואות טיט היון וטיט היוצרים וטיט של דרכים הנמצא שם תמיד אפי׳ בימות החמה כל אלו חוצצין ושאר כל הטיט כשהוא לח אינו חוצץ שהרי הוא נמחה במים וכשהוא יבש חוצץ עכ״ל וכ״כ סמ״ג והכי מסתבר דכל טיט שנתייבש על הבשר פשיטא שהוא חוצץ דבכניסתו במים אינו נמחה ונעקר מהם עד שישפשנו וג׳ טיטין הללו אפי׳ עודם לחים הם מדובקין מאד שאף ע״י שפשוף עם המים אינם עוברין עד שישפשפם הרבה וכך אנו רואים שיש מיני טיטים שהם נדבקין בענין זה ואיני יודע מי דחקו לרבינו להניח דברי הרמב״ם ולבנות לו דרך לעצמו וצ״ע:

תנן בפ״ט דמקואות במתניתין דבסמוך רבי יוסי מטהר בשל יוצרים ומטמא בשל מרקא וכתבו המפרשים בשם הערוך דשל מרקא הוא טיט שמערבים בו דברים אחרים לחזקו כדכתיב תמרוקי הנשים והוא שיער של צאן ויש אומרים טיט מתוקן לעושי כלי חרס שרוי בלובן ביצה לתקן בו כלים שנסדקו ואין מים ממחהו והרשב״א פסק בת״ה בדיני נט״י דטיט שמערבין בו לובן ביצה חוצץ ולכאורה יש לתמוה דנראה דפסק כיחידאה ונ״ל שהוא ז״ל סובר דבהא כ״ע ל״פ שהרי הוא דבר הנראה לעינים שהוא נדבק יותר מכל טיטין שבעולם אלא שת״ק לא היה מונה אותו בכלל הג׳ טיטים ור״י היה מונה אותו ומוציא תחתיו טיט היוצרים:

(ל) הדיו החלב והדבש ושרף התאנה שרף החרוב ושרף השקמה הנוטפות מהאילן כלומר שהשרפים דרכן לינטף מהאילן ואם א׳ מכל אלו נדבק בבשר יבשים חוצצין לחים אינם חוצצין וכל זה שנוי בתוספתא כתבה הרא״ש בפרק תינוקת אלא שכתוב שם היין במקום הדיו ונראה שהוא ט״ס דהא יין אינו נדבק בבשר הילכך דיו גרסינן וכך הוא גירסת ר״ש שכתבה לתוספתא זו בפ״ט דמסכת מקואות וכ״כ הרמב״ם בפ״ב מהל׳ מקואות וכ״כ רבינו ירוחם ז״ל:

ודע שהרמב״ם בפ׳ הנזכר מוסיף על שרפים אלו שרף התות וכ״כ רבינו ירוחם וסמ״ג וכ״ה בנוסחת תוספתא שבידינו אבל אינו לא בגירסת הרא״ש ולא בגירסת ר״ש:

ועוד כתב הרמב״ם עם אלו הדם ואח״כ כתב ודם שנסרך בבשר אפי׳ לח חוצץ וכ״כ רבינו ירוחם וז״ל סמ״ג בסימן רמ״ח כל השרפים בין לחים בין יבישים חוצצין מפני שהן לכלוך הפירות פי׳ ודרך בני אדם להקפיד עליהם וה״ה בדם שנסרך בבשר שאפי׳ לח חוצץ מטעם זה וכ״כ רבי׳ משה אמנם בפ׳ כל הפסולים (זבחים לה.) אומר שבח הוא לבני אהרן שיהלכו עד ארכובותיהם בדם והא הוי חציצה לח הוא ולא הוי חציצה אלמא אף בבשר לח אינו חוצץ עכ״ל:

(לא) ומה שכתב רבי׳ ולכאורה נראה דשרף שאר האילנות אפי׳ יבשים אינם חוצצין והרמב״ם כתב דאפי׳ לחים חוצצין איני יודע מה הכרח היה לפרש כן לכאורה דכיון דתוספתא קתני אהני שרפים יבשים חוצצין לחין אין חוצצין כי היכי דאפשר לפרש דיבשים אתא לאשמועינן דדוקא הני חוצצין אבל שאר שרפים אינם חוצצין ה״נ איכא למימר דלחים אתא לאשמועי׳ דדוקא הני אינן חוצצין אבל שאר שרפים אפי׳ לחים חוצצים ומ״מ מתוך דבריו ניכר שלא ראה אלא מה שהביא הרא״ש מתוספתא זו בפרק תינוקת שלא הזכיר שם שאר שרפים שאילו ראה דברי ר״ש שהעתיק כל התוספתא בפ״ט דמסכת מקואות היה רואה שהרמב״ם לא כתב מ״ש מדעתו אלא מדעת התוספתא דהכי מסיימא התוספתא ושאר כל השרפים בין לחים בין יבשים חוצצין מפני שהן שטף לכלוכי פירות ע״כ וכ״כ רבינו ירוחם בשם התוספתא דשאר שרפים אפי׳ לחים חוצצין:

כתב המרדכי בשבועות וז״ל כתב הרא״ם הא דתנן הדם והדיו והחלב יבשים חוצצין לחים אין חוצצין מטעם הקפדה הוא שעל יבש דרך בני אדם להקפיד ועל לחין אין מקפידים אבל אי מקפיד אפי׳ לח חוצץ ואם היא טובלת בטיט צלול שפרה שוחה ושותה אע״פ שהטיט דבוק בבשרה והיא אינה מקפדת אינו חוצץ ואם היא מקפדת חוצץ אף במיעוט וכן מצאתי בתשובת ה״ר אליעזר מורדון והוא ברוקח והמפרש טעמא דברייתא משום שהמים נכנסים בלח טועה שאין לח יותר מיין ואמרינן בפ״ק דחולין (כו:) מיא יקירי ושכני תתאי ופירי קפי מלעיל ולא סלקא להו השקה למים ע״כ:

(לב) צבע שצובעות הנשים על פניהם ושער ראשם אינו חוצץ וכן מי שאומנתו צבע וידיו צבועות אינו חוצץ כ״כ הרא״ש בפ׳ תינוקת וז״ל נשים הצובעות עצמן נראה שאינו חוצץ כי הוא נוי להן ואינן מקפידות אלא עשאוהו במתכוין ועוד שאין בו ממש אלא חזותא בעלמא וכל אשה שאומנותה לצבוע כיון שדרכה בכך אינה מקפדת כדאמרינן בזבחים פרק דם החטאת (זבחים צח:) רבב על בגדו חוצץ ואם מוכר רבב הוא אינו חוצץ עכ״ל וכ״כ הרשב״א בת״ה וז״ל צבעים שעל ידי הנשים או שעל השער לנוי יראה לי שאינן חוצצין לפי שאינן מקפידות בהן לעולם אדרבא חוזרות הן ומחדשות אותן תמיד לנוי אע״פ שצבע זה פושע בכל השער ורובו אע״פ שאינו מקפיד עליו חוצץ כאן אינה מקפדת ורוצה להיות שם והרי הוא כאילו הוא מגופו של שער ובבגד צבוע שאין הצבע כדבר נוסף חוצץ הלא בעקרו של בגד אינו חוצץ שהרי מצינו טביל׳ לפרכת אע״פ שיש בו תכלת וארגמן ותולעת שני. ועוד יראה שאין ממשו של צבע בשיער ועל הידים אלא מראיתו של צבע ולפיכך אינו חוצץ ואינו דומה לכתם שחוצץ שממש הדיו בכתב וכן הנשים שמלאכתן לצבוע יראה לי שאין אותו צבע שעל ידיהן חוצץ מן הטעם הזה שאין ממשו של צבע אלא מראיתו ועוד שכל שמלאכתה בכך אינה מקפדת למה הדבר דומה לדם שעל בגדיו של טבח ורבב שעל בגדי רבב שאינו חוצץ שכל הדברים בהקפדה הם תלוים ע״כ כלומר כדר׳ יצחק דאמר גזרו רבנן על מיעוטו המקפיד ועל רובו שאינו מקפיד אבל על מיעוטו שאינו מקפיד לא גזרו ואע״ג דבשאר נשים דאינן צובעות דרכן להקפיד ולעיל כתבתי דכל שדרך הנשים להקפיד בו אע״פ שזו אינה מקפדת חוצץ י״ל דשאני הכא דגם שאר נשים שהם בני אותה אומנות אינם מקפידות וה״ה והוא הטעם לטבח ורבב דאף ע״ג דשאר אנשים קפדי אדם וארבב כיון שכל בני אותם אומנות לא קפדי לא חוצץ. ודבריו אלה שכתב בת״ה העתיק בתשובות שאלה וכתב אחר כן וזכור אני שדנתי בזה לפני מורי הרב הגדול הרמב״ן ז״ל והודה לדברי הלכה למעשה ע״כ ובתשובות להרמב״ן סי׳ קכ״ד תמצא בתשובה זו וכ״פ רבי׳ ירוחם וז״ל צבע שע״י הנשים או שעל השיער לנוי אינו חוצץ דאינן מקפידות אדרבא חוזרות לצבוע אותן תמיד אע״פ שחופה רוב השיער או כולו והרי הוא כגופו של שיער שאינו חוצץ והשיער הוא כגופו של אדם ועוד שהמראה מן הצבע אין בו ממש ואינו דומה לכתב שחוצץ שהתם ממשות הדיו וכן הנשים שצובעות שמלאכתן בכך ויש מהצבע על ידיהן או על בשרן אינו חוצץ וכן אשה ששוחטת תמיד כמו טבח ויש עליה דם וכן כל שמלאכתה בכך אינה מקפדת כך הסכימו המפרשים ע״כ:

(לג) צואה שתחת הציפורן שלא כנגד הבשר חוצץ וכו׳ בפ״ט דמסכת מקואות שם תנן גבי אלו חוצצין בצק שתחת הציפורן וגבי אלו שאינן חוצצין צואה שתחת הציפורן וכתבו ר״ש והרא״ש דאיתא בתוספתא צואה שתחת הציפורן שלא כנגד הבשר והבצק שתחת הציפורן אפי׳ כנגד הבשר הרי אלו חוצצין וכ״פ הרא״ש בפרק תינוקת והרשב״א בת״ה וכ״פ רבי׳ ירוחם אבל הרמב״ם בפ״ב מה׳ מקואות כתב גבי אלו חוצצין בצק או טיט שתחת הציפורן וגבי אלו שאין חוצצין צואה שתחת הציפורן ולא חילק בין כנגד הבשר לשלא כנגד הבשר כלל ועיקר וצריך טעם למה דחה תוספתא זו מהלכתא ואפשר שטעמו משום דמשמע ליה דתוספתא זו פליגא אמתני׳ דהא מתניתין לא חילקה בין כנגד הבשר לשלא כנגד הבשר אלא בין בצק לצואה בלחוד הוא דמפלגה וכוותה נקטינן ולא חיישי׳ לתוספתא והפוסקים שפסקוה סוברים דמתני׳ סברה דאיכא לפלוגי בין כנגד הבשר לשלא כנגד הבשר ומאי דשייר מלפרושי במתני׳ פי׳ בתוספתא והמרדכי כתב בשבועות וז״ל ככלוכי צואה שעל בשרו וצואה שתחת הציפורן סיפא מיירי בלח דאי ביבש היינו בגילדי צואה ובצק שחוצצין ע״כ והוא מדברי התוספות בפרק תינוקת ואכתוב דבריהם בסמוך:

וסמ״ק כתב צואה שתחת הציפורן שלא כנגד הבשר שנינו בתוספתא דחוצצין ואע״ג דבמשנה אמרי׳ אלו שאין חוצצין לכלוכי צואה וצואה שתחת הציפורן מחלק ר״ת בין הנדבקת לשאינה נדבקת עכ״ל:

(לד) ומה שכתב רבי׳ ומיהו אין דרך בני אדם להקפיד בכך הילכך מי שאינו מקפיד אינו חוצץ נראה דבין אצואה בין אבצק קאמר דאין דרך בני אדם להקפיד בכך והוי מיעוטו שאינו מקפיד עליו ואינו חוצץ ומיהו קשיא לי דא״כ לא הוו מתני׳ ותוספתא מיתנו סתמא לאיסורא לכך נ״ל שדרך הכלות וכן כל זמן שהנשים הנשואות הולכים לבית המרחץ להקפיד דלא יהא שום צואה תחת הציפורן שלא כנגד הבשר מיהא כדי שלא יתגנו באמרם שמצואתן לא רוחצו אפי׳ במקומות הגלוים דהיינו שלא כנגד הבשר הלכך חייש לעולם ואפי׳ אם זו אינה מקפדת בטלה דעתה כמו שנתבאר לעיל ובצק שתחת הציפורן היינו טעמא דאפי׳ שלא כנגד הבשר חוצץ משום דבאי זה מקום שימצא הבצק בצפורנים איכא למיחש שתתגנה על בעלה באמרו שמאכילתו זוהמת צפרניה שבשעת לישה מטלת זוהמתה בעיסה וע״כ נכנס בצק בצפרניה ולפיכך דרכן להקפיד להסיר כל בצק בצפרניה הילכך אף על פי שזו אינה מקפדת בטלה דעתה כדלעיל:

וכתב סמ״ג בשם ר״ת דאפי׳ בטיט ובצק אם יש ממנו כ״כ מעט שאין מקפיד מיעוטו אינו מקפיד אינו חוצץ עד כאן ונ״ל דה״ק אם הוא כל כך מעט שאין דרך בני אדם להקפיד עליו שאינו חוצץ אבל אם דרך בני אדם להקפיד אף על פי שזו אינה מקפדת בטלה דעתה כמו שנתבאר לעיל ולפי מה שכתבתי בסמוך צ״ל דלא איירי ר״ת אלא במועט כל כך שאפי׳ הנשים הנשואות או הכלות אין דרך להקפיד עליו ובענין זה צריך לפרש מה שכתב סמ״ג בשם ר״ת על צואה שתחת הציפורן שאפי׳ בנדבקת אם אינה מקפדת אין לו לחוש:

ודע שכתב הרשב״א בפרק כל הבשר וז״ל הא דאמרינן לעיל כל דבר שחוצץ בטבילת הגוף חוצץ בטבילת ידים לחולין יש מי שאמר דצואה שתחת הציפורן חוצצת בין בטבילה בין בנטילת ידים ומביאים ראיה לדבריהם מדתניא בתוספתא דמסכת מקואות בפרק ארץ הכותים הטיט והבצק שתחת הציפורן הרי אלו חוצצין אבל רבותינו בעלי התוספות אמרו דלעולם אינו חוצץ לא בטבילת הגוף ולא בנטילת ידים וטעות הוא ביד מי שאמר כן דהכי תנן בפ״ט דמקואות אלו חוצצין באדם וכו׳ עד ובצק שתחת הציפורן וטעמא דבצק מפני שמהודק ודבק הרבה אבל צואה כל שעה אדם נוטלה לפי שהוא מסרחת וכשהיא שם אינה מהודקת וא״א לה לחוץ ותוספתא דקתני הטיט והבצק היינו טיט של יוצרין או של בנאין שנדבק יפה כמו בצק ודומיא דבצק דקתני אבל צואה שאינה מהודקת לא עכ״ל וכן פסק בת״ה אצל דיני נטילת ידים וז״ל צואה שתחת הציפורן אינה חוצצת שאין אדם מקפיד ועוד שאינה מהודקת כ״כ ותנן במקואות אלו שאינם חוצצין באדם צואה שתחת הציפורן שאין חוצץ אלא הדברים שמדבקים ביותר שמונעים ביאת המים כטיט היון וכיוצא עכ״ל אבל בדיני טבילה כתב בת״ה הקצר כלשון הזה הטיט והבצק שתחת הציפורן אפי׳ כנגד הבשר וצואה שתחת הציפורן שלא כנגד הבשר הרי אלו חוצצין עכ״ל וזה תימה דממה שכתב בפ׳ כל הבשר ובת״ה גבי נטילת ידים נראה דצואה שתחת הציפורן אינה חוצצת כלל אפי׳ שלא כנגד הבשר ולגבי טבילה כתב דכנגד הבשר מיהא חוצץ ושמא י״ל דבנטילת ידים דרבנן היקל אבל בטבילה דאורייתא החמיר אלא דאכתי קשה דמאי זה טעם החמיר בטבילה ע״כ מפני התוספתא שכתבתי לעיל שהביאו ר״ש והרא״ש דקתני בה צואה שתחת הציפורן שלא כנגד הבשר חוצץ ומאותו טעם הו״ל לפסוק שחוצץ גם בנטילת ידים דכלל גדול אמרו כל החוצץ בטבילת הגוף חוצץ בנטילת ידים ולפי מה שכתבתי דטעמא דחוצץ צואה שתחת הציפורן שלא כנגד הבשר אף על פי שהוא מיעוט היינו לפי שדרך הנשים כשהולכות למרחץ להקפיד עליו שלא יתגנו על בעליהן שיאמרו שהלכו למרחץ ומצואתן לא רוחצו אפשר לומר שזאת החששא שייך בטבילה שגם שם רוחצת כל גופה במים שטובלת בהם והילכך חוצץ בטבילה אבל כשנוטלת ידיה אע״פ שלא תסיר צואה שתחת הציפורן אינה מתגנה בכך על בעלה הלכך לא קפדה לגבי נטילת ידים והוי מיעוטו שאינו מקפיד עליו ואינו חוצץ ועוד דאפי׳ את״ל דנטילת ידים נמי קפדא עלה כדי שלא תתגנה כיון דמצות נט״י אאנשים רמיא ואינהו לא קפדי לא חייץ וכיון דלאנשים לא חייץ לנשים נמי לא חייץ דלא חילקו חכמים בין איש לאשה בזה והא דאמרינן כל שחוצץ בטבילת הגוף חוצץ בנטילת ידים היינו לומר שהדברים שאמרו עליהם שנדבקים בחוזק בבשר עד שאין המים נוגעים בבשר מחמת דביקותם בו כשם שחוצצין לטבילה כך חוצצין לנטילת ידים אבל במה שלענין טבילת הגוף דרך להקפיד עליו ולענין נטילת ידים אין דרך להקפיד עליו זה אינו בכלל זה אלא דאכתי קשה דכיון דכתב גבי נטילת ידים שאין צואה שתחת הציפורן מהודקת היכי כתב גבי טבילה דחייצא הא דבר שאינו מהודק לא חייץ ומטעם זה מנו חכמים כמה דברים שאינן חוצצין לפי שאינם מהודקים וכן דעת רש״י בר״פ במה אשה וכמו שנתבאר בראש סי׳ זה ודוחק לומר דהרשב״א סובר דכל שהוא מקפיד עליו חוצץ אע״פ שאינו מהודק וכמו שכתבתי לעיל לדעת רבותיו של רש״י לחד לישנא וצ״ע בת״ה הארוך:

והתוספות כתבו בפרק תינוקת (נדה סז.) צואה שתחת הציפורן יבשה חוצצת והא דתנן בפ״ט דמקואות גבי אלו שאינם חוצצין צואה שתחת הציפורן מיירי בלחה דומיא דלכלוכי צואה שעל הבשר דקתני התם דאי ביבישה אמאי לא חייצא ועוד דגבי אלו חוצצין קתני גלדי צואה שעל הבשר. כתב המרדכי בפרק ב׳ דשבועות דאשה שיש לה נפח על מקום הציפורן ולא היתה יכולה לא לחתוך ולא לחטט אם נפוחה כל כך שאין הטיט נראה שתחת הציפורן אינו חוצץ ואם לאו חוצץ ולמד כן מדתניא גבי חץ התחוב באדם שאם אינו נראה אינו חוצץ וכמו שנתבאר בסימן זה:

כתב עוד שם המרדכי שכתב ראבי״ה בשם הגאונים דוקא בצק שתחת הציפורן חוצץ אבל הציפורן עצמה אין חוצץ ואפי׳ אם היתה גדולה ועומדת ליחתך ופורחת ועוברת מכנגד הבשר אינה חוצצת וטעמא משום דהציפורן הוי מגוף אדם עכ״ל וכ״כ בסה״ת ע״כ:

(לה) ומה שכתב רבי׳ אי זהו שלא כנגד הבשר זה שהציפורן עודף על הבשר כ״כ הרשב״א בת״ה וכ״כ רבי׳ ירוחם:

(לו) ומה שכתב ולפי שאינן יכולות לכוין מה נקרא כנגד הבשר או שלא כנגדו נהגו הנשים ליטול צפורניהם בשעת טבילתם גם אלה דברי הרשב״א בת״ה וכ״כ הרא״ש בפרק תינוקת והר״ן בפ״ב דשבועות וכן כתב רבי׳ ירוחם. וגם הרא״ש כתב בסוף נדה נהגו הנשים ליטול צפורניהם שלא יהא תחתיהם דבר חוצץ וכתבו סמ״ג וסה״ת נהגו הנשים לחתוך צפרניהם קודם טבילה מפני חששא של טיט ובצק תחת הציפורן ואם אירע לה טבילה בחול המועד תחתכם בשיניה דרך שינוי דאין לגלחם במספרים ושמא ה״ה בסכין הילכך נכון ששפחה נכרית תגלחם דאע״ג דאמירה לנכרי שבות במקום מצוה מותר ואם אין לה נכרית תנקר בעצמה בטוב הטיט שתחת הציפורן ודיה אמנם רב אלפס פסק דבח״ה מותר אף בגנוסטרי עכ״ל וכ״כ במרדכי דשבועות:

כתב סמ״ג תניא בתוספתא דמקואות הצואה שתחת הציפורן שלא כנגד הבשר והטיט והבצק שתחת הציפורן אפי׳ כנגד הבשר הרי אלו חוצצין ופי׳ ר״ת בתשובה שמדבר בטיט הדומה לבצק שנדבק מאד כגון טיט של יוצרים אבל לא בטיט אחר וצואה תדע שהרי תנן במסכת מקואות אלו שאינם חוצצין לכלוכי צואה שעל בשרו וצואה שתחת הציפורן עכ״ל:

(לז) ציפורן המדולדלת שפירשה מיעוטה וכו׳ אבר ובשר המדולדלין חוצצין תוספתא כתבה ר״ש בפ״ט דמסכת מקואות והרא״ש בפרק תינוקת וז״ל האבר והבשר המדולדלים באדם הרי אלו חוצצין רבי יונתן בן יוסף אומר ציפורן שפירשה רובה ה״ז אינה חוצצת ובמשנה פ״ט דמקואות תנן גבי אלו שאינן חוצצין ציפורן המדולדלת ונראה מדברי רבינו שהוא סובר דהלכה כר׳ יונתן בן יוסף כיון דלא חזינן מאן דפליג עליה ומפרש דרובה אינה חוצצת דקתני דוקא הוא לומר אבל פירשה מיעוטה חוצצת דר׳ יונתן בן יוסף ללמד על ציפורן המדולדלת במתניתין אתא לומר דהא דתנן דאינה חוצצת היינו דוקא בפירשה רובה אבל לא בפירשה מיעוטה אבל הרמב״ם בפ״ט מהלכות מקואות כתב גבי אלו שאינן חוצצין ציפורן המדולדלת וכלישנא דמתניתין ולא חילק בין פירשה רובה לפירשה מיעוטה ואיפשר דאיהו נמי סבר דהלכה כרבי יונתן בן יוסף אלא שהוא ז״ל מפרש דפירשה רובה דנקט לאו למעוטי פירשה מיעוטה אלא לרבותא נקט פירשה רובה דלא הוי חציצה וכ״ש פירשה מיעוטה ואיפשר שגם הוא ז״ל מפרש דבדוקא נקט רבי יונתן ב״י פירשה רובה אינה חוצצת לומר אבל פירשה מיעוטה חוצצת אלא מדחזינן דמשמע דיחידאה קאמר לה משמע דרבנן פליגי עליה ואמרי דבין כך ובין כך אינה חוצצת והלכתא כוותייהו ואין לומר דרבנן דפליגי עליה סברי דבין כך ובין כך חוצצת דא״כ לא היה שתיק מסדר התוספ׳ מיניה כי היכי דלא נטעה להקל ולומר דבין כך ובין כך אינה חוצצת ס״ל ורבינו ירוחם סתם דבריו כדברי הרמב״ם ז״ל:

וצריך לתת טעם למה אבר ובשר המדולדלים באדם חוצצים וכן לדעת רבי׳ למה ציפורן המדולדלת שפירשה מיעוטה חוצץ דמאי זה טעם יחוצו אי משום דכיון דאינם חשובים מהגוף הוו כדבר שנדבק בגוף דחייץ הא לא דמיא דדבר הנדבק בגוף הוא נדבק על העור שהוא מקום שהוא מגולה וראוי לבא שם מים ולפיכך דין הוא שיחוץ אבל הכא מקום חיבור אבר ובשר זה לא היה מגולה מעולם ואינו ראוי לבא שם מים למה יחוצו ומיהו בהא איכא למימר שאע״פ שלא היה מגולה מעולם מ״מ מעת שנדלדלו אבר ובשר זה ואינם יונקים מן הגוף אינם חשובין מן הגוף אלא הם חשובים כקטועים והוי כאילו נתגלה מקום חיבורם ונראה לבא שם מים דהא ליקטע עומדים ועכשיו כשזו באה לטבול נמצאו אבר ובשר זה חופים על מקום חיבורם ומונעים אותו מלבא במים והו״ל כבית הסתרים שאם יש עליהם דבר חוצץ מעכב בטבילה ויש ללמוד כן מדתנן בפ״י דמסכת מקואות כל ידות הכלים שהם ארוכים ועתיד לקוץ מטביל עד מקום המדה ומפרש טעמא בפרק בהמה המקשה (חולין עג:) משום דכל העומד ליחתך כחתוך דמי וכתב רבינו שמשון ודבר תימה הוא דמ״מ ליהוי חציצה למקום החתך ותירץ דבתוספתא משמע דאבית הסתרים דכלים לא חיישינן לחציצה וכ״כ הרא״ש בפרק תינוקות משמע בהדיא דכל כה״ג דין בית הסתרים יש לו וגבי אדם ודאי אם יש דבר חוצץ בבית הסתרים שלו מעכב כדאי׳ בפ״ק דקידושין (קידושין כה.) ובפ׳ תינוקת (נדה סו:) גבי שפחתו של בית רבי שטבלה ונמצא עצם בין שיניה והצריכה רבי טבילה אחרת וציפורן דלא חייצא להרמב״ם בין נדלדל רובה בין נדלדל מיעוטה היינו משום דאפי׳ כשהיא מחוברת לגוף עומדת ליקצץ ואפ״ה לא חייצא הלכך כי נדלדלה נמי לא חייצא אבל רבי׳ משמע דלית ליה האי טעמא מדאמר בפירשה מיעוטה חוצצת וקשה אמאי בפירשה רובה אינה חוצצת מ״ש משאר דברים החוצצין שאפי׳ בכגרעין חרדל שיהיה בגוף הם חוצצין ושמא יש לומר דטעמיה משום דכיון דפירשה רובה הרי יכולה להסירה בידה וכיון דאינה מסירתה אינה מקפדת עליהם והו״ל מיעוטו שאינו מקפיד דאינו חוצץ אבל כשפירשה מיעוטה איכא למימר דקפדה ומה שאינה מסירתה ביד היינו משום דכיון שלא פירשה אלא מיעוטה אינה נוחה ליתלש ביד הילכך כיון דקפדה עלה חוצצת ולהרמב״ם נמי י״ל דסובר דגם בפירשה מיעוטה יכולה היא לתלוש ביד מה שפירש ומדלא תלשה אלמא לא קפדה וכל שכן דפירשה רובה שהוא יותר נוח לתלוש ביד דאמרינן ביה מדלא תלשה לא קפדה. ומיהו לפי הדרך הראשון שכתבתי לדעת הרמב״ם דפירשה רובה לרבותא נקט וכ״ש לפירשה מיעוטה לא שייך טעם זה וצ״ל כמו שכתבתי תחילה דטעמא משום דאפי׳ כשהיא מחוברת בגוף עומדת ליקצץ ואפי׳ הכי לא חייצא הלכך כי נדלדלה נמי לא חייצא אלא דאכתי קשה דלא דמי דכשהיא בגוף היינו טעמא דלא חייץ משום דאינו מקפיד אבל כשפירשה מסתמא מקפיד עליה וצ״ל דבפירשה נמי אינה מקפדת עליה בין שפירש רובה בין שפירש מיעוטה וגם לטעם שכתבתי לדעת רבינו צ״ל ע״כ דכל שפירשה בין רובה בין מיעוטה אין דרך הנשים להקפיד עליהם ולפיכך אנו תולין הדבר בדעתה של זו שאילו היה דרכן כי לא קפדה האי מאי הוי וכמו שנתבאר לעיל. ועוד י״ל והוא הנכון דהא דאבר ובשר המדולדלים חוצצין היינו לומר שאם נמצא בהם שום דבר חוצץ לא עלתה לה טבילה דכיון שהם מחוברים לגוף אף ע״פ שהם מדולדלים כגוף הם חשובים וה״ה לציפורן שפירשה מיעוטה לדעת רבי׳ דכיון שרובה מחובר לגוף הרי היא כגוף ואם נמצא עליה דבר חוצץ מעכב כדרך שהוא מעכב בשאר מקומות הגוף אבל כדפירש רובה כבר אינה נחשבת מהגוף ולפיכך אם נמצא עליה דבר חוצץ אין בכך כלום ונראה דאפי׳ נמצא במיעוטה המחובר נמי אינו חוצץ דמיעוטא בתר רובא גריר והרמב״ם סבר דכיון דציפורן עומדת ליקצץ כיון שפירש מיעוטה כל מה שכנגד אותו מיעוט ברוחב האצבע עומדת ליקצץ הילכך כקצץ דמי ולפיכך אם נמצא עליו דבר חוצץ אינו מעכב ומיהו לפי זה הדרך הראשון שפירשתי לדעתו ז״ל דרבי יונתן בן יוסף נקט פירשה רובה לרבותא דאפי׳ הכי אינה חוצצת וכ״ש פירשה מיעוטה אי אפשר לפרשו דהא רבותא הוא בפירשה מיעוטה דאינה חוצצת טפי מבפירשה רובה לפיכך נ״ל כדרך שני שכתבתי דרבי יונתן בן יוסף בדוקא נקט רובה אינה חוצצת לומר אבל מיעוטה חוצץ אלא דמשמע להרמב״ם דרבנן פליגי עליה ואמרו בין כך ובין כך אינו חוצץ ופסק כוותייהו והיכא דנעקרה הציפורן עצמה ממקום חבורה באצבע נראה דלהרמב״ם נמי מפליג בין פירשה רובה לפירשה מיעוטה דכל שפירשה רובה אינה עשויה להתרפאות וכאילו נתלשה כולה דמי הילכך אם נמצא עליה דבר חוצץ אינו חוצץ אבל אם פירשה מיעוטה כיון שעשוייה להתרפאות מהגוף היא חשובה והילכך כל שנמצא בה דבר חוצץ אפי׳ אם הוא על המקום שפירש בלבד הוא מעכב לדברי הכל כנ״ל:

וכדברי הפירוש השני דחוצצין ואין חוצצין דאמרינן גבי אבר ובשר המדולדלים גבי ציפורן לענין אם נמצא עליהם דבר חוצץ נראה בעיני אע״פ שמדברי המרדכי בפ״ב דשבועות משמע כפירוש הראשון שכתב רבי יונתן בן יוסף אומר ציפורן שפירשה רובה אינה חוצצת משמע דוקא רובה דרובה ככולה אבל פירשה מיעוטה חוצצת כיון דעומד לפרוש וכבר התחילה לפרוש אבל ציפורן גדולה יותר מדאי אע״פ שעתידה לקוצצה אינה חוצצת כיון דלא פירשה כלל עכ״ל:

וסמ״ג בסימן רמ״ח כתב כלשון הזה השיב ר״י כי יבלת בכל מקום שתהיה בגוף ותבלול בעין אינם חוצצים שהם בטלים בגוף וכן תלתולים של בשר וכיוצא בהם ויתרת אפי׳ עומדת ליחתך ואבר ובשר המדולדלים באדם שנינו שאין חוצצין ואפי׳ עומדין ליחתך עכ״ל.

נראה שהיה גורס בתוספתא אבר ובשר המדולדלים באדם אינם חוצצים:

(לח) רוב השער שנקשר נימא נימא לבדה חוצץ נקשר שתים שתים או יותר אינו חוצץ דלא מיהדק כבר נתבאר בסימן זה אצל מה שכתב רבי׳ דחוטים של שער אינן חוצצות:

ודע שכתב הרמב״ם בפ״ב מהלכות מקואות שתי שערות או יותר שהיו קשורות כאחת קשר אחד אינם חוצצים מפני שהמים באים ושערה אחת שנקשרה חוצצת והוא שיהיה מקפיד עליה אבל אם אינו מקפיד עליה עלתה לו טבילה עד שיהיה רוב שערו קשור נימא נימא בפני עצמה כזה הורו הגאונים ויראה לי ששערו של אדם כגופו הוא חשוב לענין טבילה ואינו כגוף בפני עצמו כדי שנאמר רוב השער אלא אע״פ שכל שיער ראשו קשור נימא נימא אם אינו מקפיד עליו עלתה לו טבילה אא״כ נצטרף לחוצץ אחר על גופו ונמצא הכל רוב גופו שביארנו עכ״ל.

והראב״ד כתב בהשגות שכדברי הגאונים הוא העיקר וגם רבי׳ ירוחם כתב שכשיטת הגאונים נראה מדין התלמוד וכ״נ מדברי הרא״ש שכתב בפרק תינוקת אמר רבה בר בר חנה נימא אחת קשורה חוצצת ג׳ אינה חוצצת ב׳ איני יודע ורבי יוחנן אמר אין לנו אלא אחת פירוש אם היו רוב שערותיה קשורות כל אחת ואחת לבדה עכ״ל.

וכתב הר״ן בפרק ב׳ דשבועות שטעמן של גאונים דס״ל דאית לן תרי קראי חד לשערו וחד לבשרו כל חד וחד באפי נפשיה הוא ורוב בשרו או רוב שערו ואע״פ שאינו רוב גופו חוצץ ע״כ:

(לט) השירים והנזמים והטבעות וכו׳ וכן הדין באגד שעל המכה וקשקשים שעל גבי השבר תוספתא כתבה ר״ש בפ״ט דמקואות וז״ל ושאמרו חוצצין ושאמרו אין חוצצין לא מטמאין ולא מיטמאין חוץ ממקום שעל גבי המכה והאגד שע״ג המכה והקשקשים שעל גבי השבר והשירים והנזמים והקטלאות והטבעות אוצין חוצצין רפין אין חוצצין ונראה מדברי הרמב״ם דלא מפיק בחוץ אלא קרום שע״ג מכה בלבד וכל אינך מאגד שע״ג מכה ואילך כולהו אסיפא קיימי דקתני אוצין חוצצין רפין אין חוצצין אבל ר״ש פירש ולא מטמאין. שאין מוציאין טומאה אם הוא זב ונגע בהם הטהור: ולא מיטמאין. שאין מכניסין טומאה אם הוא טהור ונגע בהם הזב: חוץ מקרום. כלומר חוץ מקרום ואגד וקשקשין כל הני אחוץ קיימי שכולם דינם כקרום: השירים. מכאן ואילך איירי בדין חציצה: אוצין. דחוקין על הבשר כמו בתר אוצצא דפרק חבית מלשון אץ ברגלים עכ״ל.

והרא״ש נראה שתופס עיקר כפי׳ ר״ש שהרי בפרק תינוקת גבי חציצה לא הביא אלא ההיא דהשירים והטבעות וכו׳ והשמיט ההיא דאגד וקשקשין וכו׳ כן כתב הרשב״א בת״ה וכך הם דברי רבי׳ ירוחם ז״ל. אבל רבי׳ כתב הכל ולא כתבם כסדר השנוי בתוספתא וגם לא כתב שיש מחלוקת בדבר כלל ונראה שרבינו לא ראה אלא דברי הרא״ש והרשב״א ודברי הרמב״ם או התוספתא עצמה אבל פי׳ ר״ש לא בא לידו וגם לא עלה על דעתו ולפיכך כתב ההיא דהשירים וכו׳ שהיא מוסכמת לדעת הכל ואח״כ כתב מה שמצא בדברי הרמב״ם או התוספתא באגד וקשקשין ואולי הוא סבר שלא השמיטוהו הרא״ש והרשב״א בכוונה ולפיכך לא כתב שהם חלוקין בו. ויותר נכון לומר שאע״פ שראה פי׳ ר״ש וידע דהרא״ש והרשב״א תפסו עיקר כמותו כתב ההוא דאגד וקשקשין סתם בלא מחלוקת משום דמשמע ליה דליכא נפקותא בינייהו לענין דינא שאפי׳ לדברי האומרים שלא הוזכרו אגד וקשקשין בתוספתא לענין חציצה מ״מ נלמדים הם מדין שירים וטבעות דמ״ש:

כתב הרא״ש בסוף נדה וא״ת טבעת דחוק אמאי חוצץ והלא מיעוטו שאינו מקפיד הוא ופי׳ הראב״ד ז״ל לפי שמקפדת להסירו בשעת לישה וכיון שמקפדת בשום פעם אף על פי שאינה מקפדת בשעת טבילה הוי חציצה וכ״כ הרשב״א בת״ה וז״ל אע״ג שתכשיטים אלו אין האשה מקפדת בהם אדרבה נוי הוא לה ורוצה היא בתכשיטים פעמים יש שמקפדת ומסירתן בשעת לישה וכיוצא בו וכן הטעם לחוטין ורצועות שבראשי הבנות עכ״ל: